כרמית ויצמן מלקטת שיירי תרבות שננטשו בשדה. הקרשים הרקובים חלקית, פיסות

המתכת החלודה, הצינורות והשרשראות – מקבצי פריטים עזובים, אותם מחברת ויצמן

לכדי עבודות אמנות. עבורה מיחברים אלו אינם מגלמים בתוכם תכנים או סיפורים. הם נועדו

לייצג את עצמם בלבד. הזיכרון שלנו, הצופים, מתייג אותם כפריטים שננטשו בשדה והוצאו

מכלל שימוש. אנו יודעים כי בעבר תפקידם היה לתמוך, לחבר, לרתך, להעביר נוזל ממקום

אחד למשנהו. עברם של הפריטים שורד בתוכם, הרבה מעבר לפונקציה הייעודית אותה אין הם

ממלאים עוד. אפשרות ההתנתקות שלהם מייעודם המקורי, כמו גם יכולתנו שלנו, מוגבלת

ואולי אף אינה אפשרית. אי-התנתקות זו מהווה סוג מסוים של יסוד המגולם בתוכם.

 

כרמית ויצמן בוחרת במודע ומתוך כוונה שלא להעניק לעבודות שמות מגדירים.

היא מעבירה את ההחלטה לידיו של הצופה ולכן יכול כל אחד ואחד להציע לעבודות סיפור

פרי דמיונו ותכנים אישיים אותם הוא בוחר להטעין בהן. מטרתה של ויצמן היא מטרה

אסתטית. היא שואפת להציג מיחברים אמנותיים, שילובים של פריטים אשר איבדו את

תפקידם המקורי. אך בהלבישה אותם במחלצות חדשות, הופכים הפריטים הנטושים

לנסיכי אמנות  עברם נטען במשמעויות חדשות, הם הופכים מבעלי תפקיד ייעודי לפריטי

אמנות, העומדים בזכות עצמם, בזכות צורתם.

 

באמנות הישראלית יופייה של הפסולת שכיח בעבודות של אמנים מרכזיים, בראשם יגאל

תומרקין ויעקב דורצין. שניהם מובילים את הפסולת אותה הם אוספים ומקבצים לפסלים

אל מחוזות העוצמה והכוח. עבודותיו של תומרקין משנות השישים והשבעים של המאה

העשרים, הן אוסף כלי מלחמה וכלי משחית שיצאו מכלל שימוש והפכו לפיסול.

יש הרואים בסדרות פסלים אלו קריאה נגד האלימות, ולעומתם אחרים מוצאים בהם דווקא

תרועה לאלימות ולכוחניות. דורצין לוקח את פיסות המתכת, ומשתמש בהן כחומרים מן

המוכן (רדי-מייד). הצורות אותן הוא מחבר ומעצב ניתקות מייעודן המקורי והן הופכות

למבטאות של פואטיקה מתכתית רבת-עצמה אף היא.

 

במסורת זו פועלת גם כרמית ויצמן, אף כי התוצאה העולה מתוך עבודותיה מוליכה

למחוזות  אחרים. היא מלקטת שיירים נטולי הדר, מחברת אותם תוך יצירת מערך צורני

חדש ובכך הופכת אותם לעשירי מבע. בלושם החדש ניתקים הרכיבים מעברם.

הם עוברים טרנספורמציה והופכים למוצגים אמנותיים, שחשיבותם ביחסי הגומלין

הנוצרים בין מרכיביהם החדשים והישנים, הקווים הישרים מול אלו הנוזלים, המחוספס

מול החלק ועוד. בשונה מעבודותיהם של תומרקין ודורצין המשדרות כוח ועצמה, עוסקת

ויצמן ברכות הגלומה בשרידים. בעבודות הקיר שלה, למשל, נקודות המגע בין פריט לפריט

מציגות מצב רעוע, כמו סולמות מתפרקים. בעבודות אחרות, חוט דק מחבר בין שני חלקי

הפסל, מושך אותם ומצילם מנפילה. בכך חושפת ויצמן אופציה נוספת בפני החומר

הקשה-אופציית הרכות, השבריריות ולעיתים אף האי יציבות.

 

חגי שגב

אודות המחבר

השארת תגובה