רוח חדשה מנשבת בגלריה מופת ברעננה. כרמית ויצמן מציגה לראשונה תערוכת פיסול
עדכנית העוסקת בהכלאות של רדי מייד וחומרים טבעיים שנאספו בביתה של האמנית
ומחצרות של גרוטאות: עץ, לוחות שיש, חלקי ברזל, שאריות של מתכות ומסמרים. אלה
מגדירים זהות חדשה ומגיבים להלך רוחה של האמנית.
לאחר תקופה ארוכה של תערוכות ציור בגלריה "מופת" שבהן אמנים ניסו כוחם בגישושים
ראשוניים אחר אמירה והצהרה, הנה ויצמן, אמנית צעירה ומוכשרת, מצליחה להציג עבודות
בעלות כתב יד ברור, מדויק ועקבי.
הפרוייקט של ויצמן מורכב מקבוצת פסלי קיר בגודל אחיד בסגנון אקספרסיוניסטי מופשט.
כל עבודה מורכבת מחלקים תעשייתיים כבדים כמו: חוטי ברזל, קרשים של בניין ומסמרים
בולטים. ויצמן משתמשת בטכניקות גבריות של הלחמה, הדבקה וחיבור גס של מסמרים בין
האלמנטים השונים של הפסל. ללא ידיעה מוקדמת כי זוהי התערוכה של אמנית, ניתן לטעות
ולחשוב כי גבר שרירי וחסון אחראי ליצירות.
כל הפסלים בתערוכה נראים כגוש אחיד, לרוב בצורה מוארכת או בצורת מלבן.
החומרים: עץ, ברזל ומתכת נשארים בצבעם הטבעי וקובעים את אופיו. אלה מצליחים
להעביר לצופה אמינות, מקוריות ורגישות כלפי החומר הנבחר.
המיקום של הפסלים בגלריה והעמדתם בגובה הצופה תורמים לקשר החיובי שהצופה מפתח
כלפי העבודות. האוצרת שרה מלכי השכילה לקרב בין הצופה לבין היצירות של ויצמן.
ארגון העבודות הופך את המקום להיכל קודש רוחני. הקירות הלבנים הניטרליים מבליטים
את פסלי המונוכרום של ויצמן ומקיפים אותם בסימפטיה רבה.
החלל הריק והאחיד הנוצר בין הפסלים יוצר מתח ומתפקד, לדעתי, כשחקן ראשי. זהו חלל
היוצר נגטיב שאפשר לחתוך אותו בסכין כאילו היה חומר.
ייתכן כי העברת הפסלים לגן או לסביבה פתוחה תעניק לעבודות ממדים נוספים.
הקרבה לטבע תחדיר את רעיון שימוש והבחירה בחומרים טבעיים. ההרגשה שייווצר באזור
פתוח היא של קביעות והחלטיות, בניגוד לפסלים הארעיים שמוצבים בגלריה. הקשר לנוף
הפתוח ולתנאי מזג האוויר ייצור משחקי אור וצל וממדים חדשים.
הבלטת הטקסטורות הטבעיות והעדר המגע האנושי מזכירות מיד פסלים מקבוצת "אופקים
חדשים". הכוונה לאמנים הבולטים משנת 1960: יצחק דנציגר, יחיאל שמי ויגאל תומרקין
שהיה אז בתחילת דרכו. ליד אלה מחלשת ומתגמדת עוצמת החומר של ויצמן. בהקשר זה
ויצמן לא מצליחה לבלוט או להביע חדשנות. פסלי שנות השישים השתמשו אף הם בחומרים
תעשייתיים לרוב פלדה וברזל ובטכניקות ההלחמה השוו לעבודות אופי של ראשוניות ותמימות
הנעדרים מיצירתה של ויצמן. הבחירה של ויצמן בחומרים היא מצומצמת ומינימליסטית:
לרוב יש שימוש בשני חומרים בלבד. כאשר מתקרבים לעבודות, לעיתים מגלים הפתעה קטנה.
גושי החומר, העץ והמתכת, יוצרים תבנית מגובשת המורכבת מפלטת חומר אחידה או מארגון

של שתי וערב, כך למשל באחת העבודות מוצבים קרשי עץ זה על זה לסירוגין, כמו באריגת יד.
במרכז העבודה זו מופיע אלמנט המנוגד לחומר הבסיס של הפסל: הכוונה לגוש מתכת הנראה
כתבליט דוקר ומרתיע או כחלק שלא קשור לפסל.
לעיתים מודגש במרכז הפסל חלל ובתוכו כלול חומר נוסף. כך, למשל, במרכז עבודה המורכבת
מקרשים המוצבים בצורת מלבן אנכי, נראית קבוצת מסמרים ספק בולטת, ספק משמשת
לחיזוק הקרשים, הפתעה נוספת היא בעבודה בה דוחסת ויצמן אבנים גדולות בין החללים
הנוצרים בין קרשי העץ. ויצמן כאילו מחביאה סוד בתוך כל עבודה וכך היא מצליחה ליצור
כוח המעביר לצופה רגישות לחומר, חלל וקומפוזיציה.
יש בעבודות של ויצמן גם מן השלווה וגם מן האימה. אלה עבודות שיודעות למלא את החלל
בפחד ובעונג צרוף בו זמנית. המסתוריות והדרמה מעורבבים יחד ויוצרים מערכת של עבודות
שאפשר להתנתק מהן רק כשמושכים אותך בשרוול.
ויצמן מקשה על הצופה. היא אינה קובעת כותרות לעבודות ואינה מפרסמת פרשנות לעבודותיה
בקיר הכניסה של הגלריה. למרות זאת אחידות החומרים וגווני האפור-חום השולטים בכל
העבודות יוצרים רושם של פסלים מחושבים ורציניים שהמקור לנושא הוא אישי.
השתיקה של ויצמן מכירה בעוצמתו של האלם, בכוחו של הלא ברור והנסתר ובכוחו של הריק
להתמלא במהלך שאין לו קשר עם השפה המילולית או הרציונלית.

גיל זוהר
14.1.2000 צומת השרון

אודות המחבר

השארת תגובה