ויצמן מאתגרת את עצמה להרכיב וליצור את קו האמצע. קו שאינו שמאל או ימין, אלא קו שיבנה משני קווים, קו אמצע כמהות וכלי מואר שלא היה קיים קודם. דרך הרכבתו של הקו הזה ביכולתנו להבין מה זה אור ומהו חושך, מהו טוב ורע, מידות של הבנה חדשה והוא התענוג שממלא את כל הרצונות, המגיעים מאותו המקור.
(*מתוך שיעורי קבלה).
סדרת עבודות תבליט, עשויות בטכניקה מעורבת, מגשי ברזל וחומרי תעשיה: בטון, פיגמנט ודבקים. ניתן להגדיר אותן כקונסטרוקציות, בעלות חלל שטוח, דו ממדי. ואובייקט פיסולי אחד מברזל וחומרי תעשיה.
הקונסטרוקציות בצבעי שחור וצהוב. במרכז כל קונסטרוקציה מופיעה צורה מרכזית, צהובה וזוהרת, צורה גיאומטרית. הצורות הצהובות כמו מוארות, בוהקות ולוכדות את העין למצב מתעתע, המעניק ממד של עומק אין סופי לצורה הבוהקת. כך נוצרת תחושה של חלל ריק השואב אותך פנימה. סביב הצורות רקע/חלל שחור ואטום. החלל השחור שסביב לצורה הוא בעל חשיבות זהה לצורה, חשיבות הרקע והצורה זהים, משחק שווה בין הצורה/האובייקט לרקע/חלל. היצירה מכילה יחסים סימביוטיים בין הצורה הפוזיטיבית לרקע הנגטיבי.
הצורות מייצגות סמלים, סימנים ארכיטיפיים, קדמוניים וגיאומטריים המובאים כמסרים צורנים, כשפה מצומצמת רוחנית, הן בעלות משקל מטאפיזי מעבר לחומריות לבדה, תמצות רעיון וצמצומו לכדי מופשט ולכדי הסימן הבודד.
בכך מנהלות העבודות של ויצמן דיאלוג עם קבוצת אמני "ציירי שדות הצבע" המהווה זרם מקבוצת ה"אקספרסיוניזם המופשט", שאפיינה את האמנים מרק רותקו, ברנט ניומן ואחרים בהתייחסותם לרוחני ולנשגב ביצירה. פרשנויות מסוימת קשרו בין ציוריו של ניומן לבין התלמוד והקבלה, יצירותיו כמטאפורות קבליסטיות, כמו כן רבים מציוריו של ניומן נקשרו לתכנים דתיים, המבטאים את תחושת הקדושה המטאפיזית. דבר זה התבטא גם בשמות שניומן נתן לציורים, דוגמת "השם II". בנוסף, עבודותיה של ויצמן מתכתבות עם עבודותיו של האמן אניש קאפור, שפסליו ידועים בגודלם ופשטותם המעניקים עם זאת חוויה רוחנית.

"תורת הצמצום הוא מושג יסודי בקבלה, העוסק בתהליך שקדם לבריאת העולם, אשר במהלכו פינתה האלוהות מקום על מנת לאפשר קיומה של מציאות מחוצה להּ. מושג הצמצום פותח במיוחד בתורת האר"י ובמשנותיהם של ממשיכי דרכו, אך הוא בעל מקורות קדומים יותר… כדי שהעולמות יוכלו להתהוות היה אין סוף- העצמות האלוהית האינסופית- צריך לצמצם את עצמו תחילה. הוא התכווץ והתכנס אל תוכו וכך פינה מקום והותיר בתוך תוכו חלל עגול וריק, שהוא- הוא מקומם של כל העולמות כולם". (יורם יעקובסון- ראש המדור ללימודי קבלה בחוג לפילוסופיה יהודית , אוניב' ת"א. חלל פנוי, על התהוות העולם על פי קבלת האר"י).
"מסורת הפיסול כולה מתרכזת בצורה הפוזיטיבית. הנגטיבי בפיסול הסתמך על יחסים סימביוטיים עם הפוזיטיבי. בשנים האחרונות ניסיתי לעזוב את הצורה ולעסוק בלא צורה… לריק יש נוכחויות רבות. הנוכחות שלו קשורה בפחד לאיבוד העצמי, מלא אובייקט אל לא-עצמי- ההיבלעות על ידי האובייקט או ההיבלעות בתוך הלא אובייקט, בגוף, במערה, ברחם וכו'…" (אניש קאפור, מתוך קטלוג התערוכה שהוצגה במוזיאון ת"א ב1993).
לדבריה של ויצמן, יש משהו גדול ממנה המנחה אותה ומסייע לה בתהליך היצירה. היצירה כמעוררת רגשות ומשמעויות מורכבים. וייתכן כי זו השאיפה האנושית הפשוטה לתפוס את הבלתי נראה את הבלתי ידוע, באמצעות סמלים המייצגים איזו תודעה אנושית "אובייקטיבית" "מדעית".
עיסוקה של כרמית ויצמן הוא בעולם מטאפיזי, אל זמני ובחקירת מהותה ועצמיותה הפנימית, המופיע שוב ושוב בעבודותיה ובתערוכות שהציגה בעבר (מצ"ב קו"ח) תמיד תוך ערפול וכיסוי בו זמנית. רכות אסתטית לצד חומריות המשדרת כוח ועוצמה, כמו גם מתח ועונג המעורר את המסתורין ואת התשוקה לפענוח.

נורית טל טנא – אוצרת 2012

אודות המחבר

השארת תגובה