יש רגעים נדירים שבהם אנו חווים התרגשות גדולה, שלווה עמוקה
או הרגשת התעלות, שלמות, אושר עילאי או אחדות עם העולם.
זה יכול לקרות בעת האזנה למוזיקה מרגשת, התפעלות מעוצמת הטבע,
עבודה על יצירה אמנותית, תרגול רוחני או תפילה, אך גם כתוצאה מאובדן
משמעותי או טראומה. כשהחוויה מלווה בתובנות חדשות ועמוקות או בחיבור
לעצמנו ולעולם היא רוחנית.

רבים מאתנו חיים את היומיום מתוך תחושת דאגה שנוגעת גם בדברים פעוטים.
מספיק שנקנה משהו קטן לאכול וכבר נתהה-כמה אותו מוצר עולה במקומות
אחרים, האם הוא בריא או לא בריא, כמה נצטרך לרוץ כדי לשרוף את הקלוריות,
האם הוא טעים וכדומה.
בד בבד, מידי פעם צצים רגעי שלווה שבהם אנו חווים שלמות ואולי אף איחוד
עם העולם או שאנחנו פועלים בלי לדעת למה ובכל זאת יודעים שזהו הדבר
הכי מדויק ונכון. אנחנו יכולים לתרגל מדיטציה או דרך רוחנית, לשמוע מוזיקה או
לצייר, לצאת להליכה בטבע או בעיר ואפילו לבצע אחת ממשימות יומיום הרבות-
והדבר יצוץ כאילו מעצמו. מה שלא יהיה, אלה רגעים שונים מהרצף היומיומי,
המעניקים משמעות מיוחדת לשגרת החיים.
קשה להגדיר חוויות רוחניות או להבין אותן בכלים אנליטיים של חשיבה לוגית,
מכיוון שהן נמצאות בספרה אחרת שההיגיון או השפה מתקשים להגדיר.
ובכל זאת, חלקנו לפחות בטוחים שהחוויות האלה קיימות ואינן פרי הדמיון.
מהן אותן חוויות רוחניות וכיצד הן משפיעות על מי שזוכים לחוות אותן?

בראש נקי
כרמית ויצמן היא אמנית רב-תחומית שסיימה לימודי אמנות במדרשה לאמנות
במכללה האקדמית בית ברל. היא עוסקת בעיקר בציור, בפיסול ובווידאו ומציגה
בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות מתחילת שנות האלפיים. במסגרת עבודתה
כאמנית, התעוררה אצלה חוויה רוחנית.
"ערב אחד החלטתי לרשום בעיפרון רך רישומים על נייר בגודל סטנדרטי של A4",
מספרת ויצמן. "ככל שהתהליך התקדם, לאט לאט הרגשתי שהיד זורמת לבד –
שהיא הולכת וחוזרת באופן אוטומטי ויוצרת צורות של ענפים וקוצים.
התהליך סקרן אותי אז המשכתי והמשכתי עד שיצאו דמויות אקספרסיביות
של בני אדם, שבדיעבד נראה שהם מביעים זעקה או תפילה. תוך זמן קצר יחסית

סיימתי את חבילת הניירות. "התחושה במהלך הרישום הייתה שהראש
חלול וריק ממחשבה. יכול להיות שהייתי עייפה כי זה התרחש בין חצות לשתיים
בלילה, כשהבית היה שקט והילדים ישנו. החוויה הובילה אותי לסוג של 'היי'
למשך כמה ימים, אך עברו כמה שנים עד שהצלחתי לפענח אותה. היום אני מודה
שקיבלתי משהו שלא קורה בכל יום. הבנתי שאני סומכת על משהו גדול יותר,
שיוביל אותי ביצירה, ושהיצירה היא הייעוד שלי, מתנה שקיבלתי".
ויצמן מספרת על האופן שבו חוויה זו השפיעה בהמשך על דרכה כאמנית.
"אני מתחברת למינימליזם ומנסה להעביר באמצעות צורות מינימליות את
התחושה שחוויתי. אני יוצרת סמלים עם משמעות, חלקם דומים לסמלים עתיקים
וחלקם לא. כך אני מסייעת לאנשים אחרים להגיע לחוויה.
"אני מאמינה שהנשמה נשארת אחרי שאנחנו הולכים. יש משהו גדול מאתנו
והחוויה שעברתי מחזקת בי את התחושה הזאת.
בנשמה יש ניצוץ אלוהי, ואני מאינה שבכל אדם יש ניצוץ אלוהי. כל אחד יכול
להתחבר אליו ולהרגיש אותו, אם כי לא פשוט להגיע אליו, כי הוא נמצא עמוק
בתוכנו". שאלתי את ויצמן על אמנים אחרים שהיא מרגישה שיש רוחניות גדולה
בעבודות שלהם. " אני אוהבת מאוד את יגאל תומרקין ומתחברת אליו מאוד.
יש בו משהו עמוק ויצרי. עם הזמן, אני גם מתחברת יותר ויותר למיכאל גרוס,
אני מבינה יותר מה הוא ניסה להעביר בעבודות שלו. לכל אמן יש הדרך שלו
להגיע לחוויה רוחנית. אצלי זו הייתה מדיטציה שלא הייתי מודעת לה.
ברגע שהראש נקי ונוצרת זרימה הדברים קורים".

לעומק הקיום
"אנשים מחפשים חוויה רוחנית מכיוון שמשהו בעולם הפסיכולוגי שלהם לא
שלם והם אינם מוצאים נחמה בטיפולים שעובדים על אינטלקט ועל רגש",
מסבירה ד"ר עינב רוזנבליט, מתרגלת ויפאסאנה וזאזן (Zazen) זה 18 שנה,
מלמדת מדיטציה בודהיסטית, חוקרת פילוסופיה ואמנות ומרצה באוניברסיטת
תל אביב. "הם מחפשים נחמה ברבדים עמוקים יותר של הקיום, שאמנם קיימים
אבל בדרך כלל איננו נחשפים אליהם או ערים להם כי המציאות תובענית ושואבת.
"יש מי שיבחרו בספורט או בסדנאות ויש מי שיחפשו או ינסו להבין את האופן שבו
הם אינם חיים את החיים במלואם. הרי רוב האנשים חיים מעט מאוד מהמנעד
הפוטנציאלי שלהם".
באשר לשינוי רוחני, ד"ר רוזנבליט אומרת כי "זהו שינוי שאדם מחולל בעצמו בדרך
שנכונה לו ושהופכת את האישיות שלו לקצת אחרת. בשונה מטיפולים ומסדנאות
שמעצימים את האישיות כפי שאנחנו מכירים אותה עכשיו, תמורה רוחנית מתחוללת
בדי-אן-איי המנטלי, ביסודות של המערך הרגשי שלנו.

"באנלוגיה לעולם המחשבים, בדרך כלל אנחנו עוסקים בקבצים שונים ובתיקיות
שאוספות אותן. הקבצים השונים הם, למשל, קורות חיינו, העבודה שלנו, הזוגיות,
הדיאלוגים עם הילדים ויתר מערכות היחסים. אוסף האירועים במציאות הוא כמו
אוסף של פריטי מידע שאנחנו נדרשים להכיל אותם ולעיתים לפתור אותם.
חוויה רוחנית אינה נוגעת לקבצים או לתיקיות, אלא לתוכנה ואחר כך לחומרה של
הקיום האנושי החד-פעמי שלנו.
"כלומר, כשאנחנו נחשפים אל ערוץ ריפוי רוחני, איננו לומדים לפעול, אנחנו לומדים
על מערכת ההפעלה שלנו. במקום להוסיף קבצים לזיכרון, אנחנו בוחנים את מערך
השבבים הבסיסי, שהפך אותנו לבעלי תכונות מסוימות. אנחנו יורדים לעומק הקיום
ומשם אפשר לחולל שינוי של ממש. "חוויה רוחנית אינה נאחזת בפריטים מתולדות
חיינו ואינה מייחסת חשיבות רבה למצבי היומיום. היא פונה עמוק אל המוטיבציות
ואל הדפוסים שמרכיבים אותנו, ומניעה שם תנועה אחרת. בעקבות אימון רוחני,
בהנחה שמתמידים בו, מערכת ההפעלה דל התודעה משתנה, וכתוצאה מכך
המצבים מהמציאות נחווים אחרת. חוויה רוחנית היא פנייה אל רובד עמוק שאינו
נגלה לעין, אבל אחריה אפשר לשוב לעולם הגלוי, הרגיל והיומיומי עם כלים אחרים".

גוף פואטי
ד"ר רוזנבליט אומרת כי כל האנשים, ולא רק מתקשרים או יידעונים אחרים,
ניחנו ביכולת לחוות חוויות רוחניות. "ההבדל בין רוב האנשים למי שמטפל באנשים
במסלול רוחני הוא שאותם מטפלים נהפכו ערים ליכולות שלהם כבני אנוש.
כולנו ניחנים בהבנה שכלית, פיזית ורגשית, וגם בערוץ רוחני בזיקה שלנו למציאות.
אנשים שהפכו זאת למקצוע נהפכו למיומנים בתקשורת עם רבדים נסתרים, שלעתים
אינם נראים אבל קיימים כל הזמן. "בבודהיזם מכנים זאת 'הגרעין הפנימי המואר',
שקיים בכל אדם. מטפל או מדריך רוחני טוב מנחים את המטופל לראות את הגרעין
המואר שבו ולפעול משם. 'גרעין מואר' פירושו אותו כוח חיות שהיה בנו כשהיינו
קטנים, אותו צחוק מתגלגל שאולי נעלם עם הזמן, ההשתוללות, העונג משטויות,
החמלה והאמפתיה שהיו בכולנו ואולי נמחקו בגלל קורות חיים מורכבים.
כדי להתעורר ולראות את המקור הרוחני, חשוב שיהיה מורה או מטפל שמודע
לכך שלא רק בו יש כוחות טיפול פלאיים, אלא בכל אדם שמגיע אליו לקליניקה.
עליו לדעת שתפקידו הוא רק לעורר את המטופל לראות את עושר הרבדים שבתוכו".
ד"ר רוזנבליט שספרה "גוף אנושי מדי – זן באמנות המחול העכשווי"
(הוצאת רסלינג) מציע קריאה פילוסופית של מחול עכשווי על פי עיקרים מתורת הזן,
מספרת: "להבדיל ממחולות חברתיים ומלחנים שהדגש בהם הוא על הקבוצה, כגון
מחולות סופיים או דרווישיים, המובילים לטראנס ומסייעים להגיע לאקסטזה, תכליתו
של המחול האמנותי היא שכלול הגוף כך שישמש להעברת מסרים רוחניים.

במשך שנים רבות רקדתי, וכשנמצאים בסטודיו התודעה נמצאת במקום אחר.
בשיעור ריקוד אנחנו נכנסים לרובד עמוק, הוא הרובד הרוחני. "למשל, שיטת
הגאגא של הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין נועדה ליצור טרנספורמציה.
עלינו להתייחס לרקמות, לשרירים ולבשר, לקחת לשם את התודעה. במצב זה
כל השיפוטיות נמחקת וחייבים ללכת אל מעבר למערכת ההפעלה ולהיות לגמרי
מרוכזים בגוף עד שמתהווה מה שאני מכנה 'גוף פואטי', שצובר בתוכו אמירה
על הקורה במציאות. כך, כשהגב נתפס, למשל, נוצרת אמירה פואטית של הגוף על
המציאות. כלומר, הגוף נושא עמו מסר שהוא מעבר לכאב עצמו".
ד"ר רוזנבליט אומרת כי במחול המודרני והעכשווי יש פנייה ממשית לגוף המוחשי,
הפגום והחרד. "לעומת זאת, בבלט, שבו הדמות הראשית נבנית סביב פנטזיה
והשאיפה היא לברוח למציאות אחרת, הרקדנית היא הכול חוץ מאשר אישה.
האגן שלה מוצנע היא עומדת על קצות האצבעות, לרוב מתה במערכה הראשונה
ומגיעה אל עולם הבא, עולם שכולו טוב. הגוף האנושי נתרם למשהו שאנחנו
משתוקקים אליו. "מנגד, במחול המודרני, שתחילתו בשנות ה-20 של המאה
הקודמת, הרקדנית והכוריאוגרפית מרתה גרהם יצרה אלטרנטיבה לבלט הקלאסי.
היא ויתרה על נעלי הבלט ונתנה מקום לאגן הנשי. היא שאבה השראה מהמחול
המצרי והיוגי. לעומתה, הכוריאוגרפית פינה באוש יצרה את היופי מתוך הצגת הכאב
בגוף הדבר. זה מוביל לחוויה רוחנית מכיוון שהצופים חווים את עצמם באופן שונה
וכך מתחוללת תמורה".

הצד האלוהי
לצד המסעות המרתקים במחוזות האמנות השונים, תפיסות פילוסופיות מהמזרח
הרחוק מעשירות את הבנתנו את החוויות הרוחניות. זאת ועוד, רוב בני האדם
זקוקים לדת ממוסדת כדי להימצא בזיקה לצד הרוחני שבתוכם, ובתוך הדתות עצמן
יש תפיסות וזרמים שונים. אחד מהזרמים המרתקים בדת היהודית, למשל, הוא
התנועה החסידית, שבמובנים מסוימים הקדימה את זמנה בתפיסות העולם שיצרה.
שוחחתי עם ד"ר דניאל רייזר מהחוג למיסטיקה ולרוחניות במכללה האקדמית צפת.
ד"ר רייזר מתמחה בחקר הקבלה, המיסטיקה והחסידות. כמו כן, הוא לימד הגות
חסידית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וקורסים נוספים
במגוון מוסדות אקדמיים. "ההבדל המהותי בין רוחניות דתית לרוחניות 'לא דתית'
הוא שבדתות יש אמונה בישות חיצונית וניסיון ליצור זיקה או קשר אליה.
כלומר, קיימים מאמצים אנושיים למגע עם האלוהי, שמתגלה לעתים בתוך האדם
אך הוא עדיין ישות חיצונית, להבדיל מהתפיסה הבודהיסטית שמדברת על הארה
פנימית, שבה אין זיקה לישות חיצונית והכל מתרחש בתוכנו.
"הבדל מעניין נוסף הוא שבכל שלוש הדתות האברהמיות – היהדות, הנצרות

והאסלאם – החוויה הרוחנית היא מעמד של סבל הנופל על האדם, כרעם ביום בהיר.
הסבל של ישוע, של ירמיהו הנביא שנרדף והושלך לבור, של הנביא יחזקאל ועוד
אינספור דוגמאות מראים כי בשונה מהבודהיזם, שבו החוויה הרוחנית מספקת מענה
לסבל והתנתקות ממנו, הנביא בדתות האברהמיות סובל ומקריב את עצמו בבחינת
'מוסיף דעת מוסיף מכאוב', אומר ד"ר רייזר. אם נתמקד בחסידות, אחד הדברים
המעניינים בה הוא החיבור שהיא יוצרת בין ה"חיצוני" ל"פנימי".
"בעוד הקבלה יוצרת, בעקבות השפעות ניאו-אפלטוניות, מערכת של מושגים
קוסמיים הנוגעים לסדרו של העולם, בחסידות המושגים הקוסמיים האלה מופנמים
בתוכנו", מסביר ד"ר רייזר. "למשל, בחסידות עולם הבריאה נהפך לכוחות
הרציונליים הקיימים באדם ועולם היצירה הוא הכוחות האמוציונליים המניעים את
האדם. האצילות מייצגת את המימוש בפועל של האופן שבו הכוחות האלה פועלים.
כלומר, החסידות עושה פסיכולוגיזציה של הקבלה. "דוגמה נוספת היא הפרשנות
ליציאת מצרים, המקבלת ממד אישי בחסידות, בבחינת שעלינו לצאת מהמייצרים,
מהחסמים שבתוכנו, ולעבור קריעת ים סוף פנימית. כלומר, הדגש הוא על החוויה
האישית, שבאמצעות טכניקות מסוימות נהפכת לחוויה רוחנית פרטית".

טיפה בים
ד"ר רייזר מספר על הגעה לחוויות רוחניות על פי החסידות. "ברוב התורות הרוחניות
על האדם להשקיע מאמץ כדי לחוות חוויה רוחנית, וכך גם בחסידות. בניגון החסידי
שרים מלודיה שפוטה ללא מילים, עם כמה תווים בלבד, הנשמעת כמו מנטרה
החוזרת על עצמה. אפשר לשיר אותה במשך שעה וחצי בערך עד שעוברים לניגון
הבא. השירה מתבצעת בחושך גמור ואגב שתיית יין, ולעתים השרים אוחזים ידיים.
הרעיון הוא להגיע אל מעבר למילים שיש בהן תבנית וסדר, אל הזעקה או אל הביטוי
הרגשי הראשוני. כך פועל גם הריקוד החסידי, המורכב מתנועות שחוזרות על עצמן.
"אחד הטקסים המשמעותיים הוא עלייה לרגל לחצר של הרב כמה פעמים בשנה
והשהות בה במשך כמה שבועות. במחצית השנייה של המאה ה-17, שבה התפתחה
תנועת החסידית, הדבר היה כרוך ברכיבה על סוסים. השהות אצל הצדיק או
האדמו"ר, שלוותה בשתיית אלכוהול כשכולם יושבים במעגל פנים אל פנים, בלי
היררכיה, יצרה חוויה רוחנית". בהקשר לטיבה של חוויה רוחנית זו, ד"ר רייזר
מזכיר את הספר "מקימי" של נועה ירון-דיין, שדרנית הטלוויזיה שחזרה בתשובה,
ואת סרטו של הרב שלמה קרליבך "you never know" .בשניהם יש שמחה גדולה
וחווית התמלאות. בספרה של ירון-דיין מתוארות כמה שניות של התמלאות באהבה
שמכה בה, ללא שאלות או ספקות – "אני חווה משמע אני קיים".
"אלה חוויות מקיפות ומחבקות של איחוד עם העולם, שבהן לא ברור איפה 'האני'
מסתיים ואיפה מתחיל העולם. כמו טיפה בים", אומר ד"ר רייזר.

אף שהחוויה הזאת דומה לחוויות רוחניות המוכרות לנו מהקשרים נוספים, ד"ר
רייזר מזכיר כי אופייה של החוויה הרוחנית הוא בראש ובראשונה תלוי הקשר
ותרבות. "הפילוסוף היהודי סטיבן כץ תוהה עד כמה אפשר להשוות בין חוויות
רוחניות שונות. הוא אומר כי בכל דת או תורה רוחנית, החוויה שונה. למשל,
בנצרות יהיה איחוד מוחלט עם האל ואילו ביהדות לחם הקודש ייחשב לעבודת
אלילים". ואכן, כל אדם המעוניין בכך יכול לחוות חוויות רוחניות – מתוך העיסוק שלו
או דרך דת או תורה רוחנית שהוא דבק בה. המשמעות או ההגדרה של אותה חוויה
תמיד יעמדו בזיקה לתרבות שבה היא מתקיימת, אך עדיין יהיה קשה לנסחן במילים.
על אף קווי הדמיון וההקבלות בין תרבויות שונות, שהרי אף תרבות אינה מתקיימת
בוואקום, החוויה הרוחנית תהיה פרטית וייחודית.

אתרים
כרמית ויצמן. WWW.CARMITWEIZMAN.COM
עינב רוזנבליט. WWW.PDHARMA.CO.IL
הספר "גוף אנושי מדי". WWW.RESLING.CO.IL/BOOK.ASP?BOOK_ID=781
ד"ר דניאל רייזר, מכללת צפת. WWW.ZEFAT.AC.IL
הסרט של שלמה קרליבך. WWW.YOUTUBE.COM/WATCH?V=7NP6JL8DHUU

אודות המחבר

השארת תגובה